שיצ'וק

שמונה שנים שאתה אתנו, חלק מהמשפחה ואין זה מובן מאליו כלל וכלל.
כשהגענו לפגוש אותך בפעם הראשונה, ב"בקלט החירום", היית עסוק במשחק מחשב וכשנשאלת אם אתה רוצה להכיר אותנו, סימנת בראשך כי לאו, כשעיניך מושפלות. נקודת התחלה מורכבת ומובנת, כמוה כסימן לסערות שעוד יבואו, וכי איזה ילד רוצה באמת לגדול במשפחה אחרת ?
כעבור שלושה ימים לקחנו אותך הביתה. ילד קטן, יפה תואר, עם ים של כאב בעיניים.
….אותו כאב ניבט מעיניך גם בתמונה מהגן, בתמונה מסיום הצהרון, ממשחק עם חברים אחר הצהריים ומתמונות נוספות. התפאורה משתנה, הדמויות שלצידך מתחלפות, אתה גבוה בכמה סנטימטרים, אך בעיניים אותו עצב עמוק, שמפגש אתו מפלח את הלב.
היום, כשהסתכלת עלי בעינייך היפות, ראיתי בהן תבונה, שחוק, סקרנות. ביקשת שאספר לך על התקופה הראשונה שלך אצלנו, כי אתה לא זוכר מה היה בה ומה היה בשנות חייך הראשונות, לפני שהגעת אלינו.
סיפרתי לך על החודש הראשון, בו הוקסמתי מהעדינות שלך, מהשאלות ששאלת, מהדרך בה תקשרת אתנו, מהאופן בו נראה שאתה משתלב במשפחה. הזכרתי שבימים הראשונים דיברת בלחש ובחלוף הימים השמעת קול רם ובטוח יותר ונוספו קולות שמחה וצחוק, קפיצות ודילוגים, משחקים למיניהם, ציורים שמאחוריהם סיפורים. ימי חסד מתוקים.
וסיפרתי לך על אותה התפרצות פתאומית שכמו פתחה אצלך סכר, ממנו יצאו בעוצמה תוקפנות וזעם, בצורות שונות, תקופה ממושכת. שאלת – אז מה בעצם עשיתי ? ולמשמע הדוגמאות בהן שיתפתי, הביעו עיניך הפתעה… לא זכרת את אלימותך כלפינו, את אמירותיך שרק לאימך הביולוגית תקשיב, את הבריחות מהבית, את גינת הירק שחרבת, את האבנים שזרקת לתוך הבית ועוד ועוד…
כך סקרנו את התהליך הממושך והמייסר שעברנו ביחד, בו פרמת אט אט את כבלי הנאמנות הבלעדית לאימך, כשלצד קשרך אתה, הפכת להיות חלק מהמשפחה שלנו, חלק מהסביבה, עם תחושת שייכות כל כך חזקה.
ולרגע עברו בראשי התמונות השונות של עיניך, המספרות סיפורים שונים, מים הכאב שהשתקף בהן, בתחילת המסע. תמונות המעוררות את גאוותי על דרכך האותנטית והבלתי מתפשרת, במסע התפתחותך. אוהבת אותך.