חיבור אישי על רקע מלחמת חרבות ברזל. 

צעד אחד קדימה ואפילו שניים… אחד אחורה ופנימה.
להישיר מבט. גב זקוף. כתפיים רפויות. להרגיש את הקצב.
להרגיש את השני ואת עצמך.
צעד אחד קדימה ואחד אחורה ולהסתובב ושוב… ושוב…
כדי להיות עובדת סוציאלית צריך להיכנס לריקוד. פעם להוביל ופעם לתת לשני להראות לנו את הדרך אליו. את הדרך אל עצמנו.
צעד אחד קדימה. בעדינות, בחמלה רבה וסקרנות זהירה לגלות עולם. עולם של ערכים, של חוויות, של רגשות, של חלומות וציפיות, של אובדנים ושברים.
להיות עובדת סוציאלית זה להסכים להיות במגע עם כל המקומות האלה בתוך עצמך באותה סקרנות וחמלה.

צעד אחד קדימה ואחד פנימה. רק ככה אפשר ״להפוך מספדים למחול…״
בימים אלה בו נראה שהכאב הוא כל כך סמיך, שהתנועות הפכו לאיטיות וכבדות, כל תנועה כואבת ונוגעת בפצעים שלא ידענו שקיימים ובדרך מגרדים פצעים שנדמה היה שכבר הגלידו.
להיות עובדת סוציאלית היום זה לצאת לקרב, להכניס מהר לקיטבג את כל סוגי הריקוד שלמדתי לאורך השנים, להרגיש ולהקשיב לפעימות הלב שלי ולהיכנס לריקוד.
צעד אחד קדימה. אחד פנימה. להסתובב ושוב.
להיות היום עובדת סוציאלית באומנה, זה לפגוש בעיניהם של ילדי האומנה, אלה שכבר יודעים, שלאבד בית זה נורא. זוועה.
אלה שיודעים שלהתחיל מחדש זה כל כך קשה ומורכב לבנות מעל ההריסות.
זה לראות בעיניים של הילד שהמלחמה הזכירה לו כשבאו לקחת אותו בחיפזון מהבית שלו ופינו אותו למקום בטוח, והוא זוכר את הידיים ואת העיניים של מי שהיה שם.
מי שליטף ולא הכיר. מי ששמר ומי שחיבק.
להיות עובדת סוציאלית באומנה, זה לראות בעיניים שהם כבר למדו לרקוד. כשהכאב מישיר אליהם מבט. כשהוא פוסח צעד אחד קדימה ונוגע בפצע, ואז בלי להתנגד, בחמלה ובעדינות השמחה פוסחת אחורה ונותנת לכאב להוביל. 

אחד קדימה וסיבוב… גב זקוף. כתפיים משוחררות ולהרגיש.
להיות עובדת סוציאלית היום, זה להרגיש, יותר מתמיד, את הרגשות הגדולים ולהיות קשובים לאלה שמזדחלים להם אי שם בפינות האפלות של הנשמה. אלה שלא תמיד רואים, אלה שלא תמיד מעיזים להרים את הראש ולהזמין  גם אותם לרחבה. כי גם להם יש מקום בעולם.
להיות עובדת סוציאלית, היום ויותר  מתמיד, זה לזכור שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. שמתוך הסדקים ניכנס האור, נכנסת התקווה ונכנסת הרבה מאוד אהבה.

קלי שטיבל – ראש צוות ומדריכה אשכול ילד ונוער, סניף האומנה בקריית אונו.